אוי… שכחתי! על זכירה ושכחה בגיל המתקדם
א. מבוא
אנו מתקשים לזכור מתי בעצם נתקלנו לראשונה בבגידתו של הזיכרון שלנו.
זה הזיכרון יודע הכל, שהציל אותנו ממצבים מביכים, שגאל אותנו בבחינות הבגרות, שעמד לימיננו בשינון מספרי הטלפון של כל האובייקטים לחיזור של נערותינו.
הרי כה התרגלנו לסמוך עליו, עד כי התייצבותו לצידנו נראתה לנו כה טבעית, כמעט מובנת מאליה.
מתי נפגשנו עם מישהו מוכר ולפתע נבהלנו להיווכח ששמו פרח מזיכרוננו?
מתי תרנו בראשונה אחר מספר טלפון שגור וידוע שאך אתמול צף בקלות בראשנו ולשווא?…
מתי חשנו תסכול ואכזבה, תוך כדי צפייה בסרט ישן, ששמות הגיבור והגיבורה לא עלו על דל שפתנו, דווקא שני אלה שכה הערצנו בימים הרחוקים ההם?…
מדוע כה גדול הפחד המלווה אותנו נוכח תופעות אלה? מדוע כה עמוקה החרדה האופפת אותנו?
הסופר חיים באר אמר בהקשר זה: "מפחיד אותי לחשוב שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי".
האם מוצדקים פחדינו וחששותינו? האם יש מקום לתחושה הקודרת של נואשות?
ד"ר לנארד הייפליק, מבכירי החוקרים בתחום הביולוגיה של התא, כתב ספר מקיף ומרתק על תופעת ההזדקנות: "כיצד ומדוע אנו מזדקנים" (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"ס).
בדברו על השינויים הקוגניטיביים כותב המחבר:
- הזיכרון לטווח קצר יורד עם הגיל.
- היכולת ללמוד חומר משמיעה (ולא מן הכתוב) פוחתת רק אצל בני שבעים ומעלה.
- במחקרים שנערכו לא נמצא שום קשר בין רמת לחץ הדם לבין רמת הביצועים האינטלקטואליים.
- בכל קבוצת גיל, לרבות הקשישות ביותר, נמצאו יחידים שרמת ביצועיהם לא פחתה עם הגיל.
- הציונים במבדקי אוצר המילים לא השתנו עם הגיל.
ועוד כותב ד"ר הייפליק:
"התגלית החשובה ביותר של העשור הנוכחי, במה שנוגע להבנתנו את המוח האנושי המזדקן היא, שלמדנו להכיר בכך שאובדן היכולת השכלית עם הגיל איננו בלתי נמנע .
הרעיון הישן, כאילו הסניליות היא תופעת לוואי נורמלית של ההזדקנות, היה פשוט מוטעה מעיקרו.
הזיכרון לטווח קצר פוחת עם הגיל. אחד החוקרים מצא כי מציאת מילה ה"עומדת על קצה הלשון" היא הקובלנה השכיחה ביותר בקרב נבדקים בני 64 ומעלה."
ב. לזכור ולשכוח
נדמה שהתקווה העיקרית הנובעת ממחקרים חדשניים אלה היא שבאמת "לא הכל אבוד" ודברים רבים יותר ממה ששיערנו אכן תלויים בנו.
מרבים לדבר לאחרונה על עיכוב תהליכי ההזדקנות ("אנטי-אייג'ינג"). מעבר לכל המחלוקות המלוות את העיסוק בנושא בולטת מסקנה חדה וברורה אחת: גורמים רבים המשפיעים על מצבו של האדם בגיל המתקדם תלויים בו עצמו ובדרך התנהגותו.
פרופ' רפאל קרסו, המוכר לנו היטב, כתב לאחרונה ספר מקיף בנושא ("אנטי-אייג'ינג, דרכים לעיכוב תהליכי ההזדקנות", הוצאת "אסיה", 2001).
אומר פרופ' קרסו: " יש הבדל גדול בין להיות זקן ובין להרגיש זקן. לעתים הדברים הולכים יחד ולעתים לא. יש בני שמונים שמרגישים ומתפקדים כצעירים, ולעומתם בני ארבעים שמתלוננים תמיד על עייפות, חולשה וחוסר אנרגיה, וכל התנהגותם אומרת זיקנה.
את מעגל הזיקנה אפשר לשבור לא רק על-ידי שינוי במאזן ההורמונלי, אלא גם ביוזמות ברוכות של פעילות.
המוח צריך תרגול כמו שמתרגלים שרירים. לכן, חשוב ללכת להרצאות, לשחק ברידג', שחמט, לפתור תשבצים, לקרוא ולקבל גירויים אינטלקטואליים, ודאי לא לשבת כל היום מול הטלוויזיה באפס מעשה, או להסתפק בקריאת העיתון. השכלה וסקרנות הולכות יחד, וסקרנות היא תכונה "מצעירה".
האם נובע מכך שיכול האדם לקבוע את יעילות הזיכרון שלו?
מסתבר שהתשובה חיובית בחלקה, אם כי קיים שוני בין אדם לאדם. רקעו של האדם, עיסוקיו במהלך חייו, המטען הגנטי שלו, מודעותו לאיכות חייו בגיל המבוגר, כל אלה מהווים גורמי השפעה כבדי משקל על תפקוד הזיכרון ועל העירנות האינטלקטואלית גם בגילים המאוחרים בחייו.
הגב' יהודית קינג, במדריך הנפלא שכתבה ("לקראת הגיל השלישי, מדריך לפרישה מהעבודה" בהוצאת "פז", 1998), אומרת בין השאר:
"התהליך של ירידה בתפקוד הזיכרון משתנה מאדם לאדם. אצל אנשים בעלי כושר אינטלקטואלי גבוה במיוחד מלידה, הזדקנותו של הזיכרון מאוחרת למדי ואינה בולטת, וההשפעה של קשיי הזיכרון על חיי היום-יום שלהם כמעט ואינה ניכרת.
למרות ההבדלים בין כולנו, תופעות כמו היסח הדעת ופיזור הנפש טבעיות אצל רובנו כבר בגיל שישים. בגיל זה אנו עשויים לשכוח היכן הנחנו את המפתחות, ובמיוחד שמות של אנשים, לרבות אלה שאנו מכירים היטב.
בגיל שבעים ויותר אין בנו כמעט אחד שאינו מתלונן על "הנגע" הזה.
מה עושים? האם אפשר למנוע את היחלשותו של הזיכרון?
אפשר ואפשר. באמצעות תרגול הולם אפשר לשמר, ואולי גם לשפר את הזיכרון שלנו.
שחיקתו האיטית של הזיכרון עם הגיל אינה חשוכת מרפא, לשמחתנו.
הניסיון מלמד שעיסוק מתמיד בפעילויות אינטלקטואליות יבלום במידה רבה את התהליך.
כשמדובר בעיסוק המפעיל את תאי המוח, כל תחומי התרבות יפים למבוגרים, ולעולם לא מאוחר להתחיל בהם.
חשוב שנבחר את התחום המעניין אותנו ונעסוק באופן סדיר בפעילויות המצריכות מחשבה. בעיקר חשוב לזכור: אסור להשתעמם!".
אנו רואים איפוא כיצד טובי המומחים מחזקים את ידינו ומפיחים בנו תקווה ואמונה כי הדבר אפשרי. יותר מכך, הדבר הוא ממש בידינו!!!
ג. אז מה צריך לעשות?
כיום ברור שישנם גורמים מוגדרים הפוגעים בתפקודי הזכירה. צמצומם של גורמים אלה או הימנעות מהם יאפשרו תפקוד תקין יותר של זיכרוננו.
מהם הגורמים הללו?
- מצבי מתח וחרדה (אישיים או כלליים)
- עצב או דיכאון (ללא קשר לסיבה שגרמה להם)
- מצבי מחלה שונים
- תזונה לא מאוזנת (כולל מחסור בנוזלים)
- תופעות לוואי של תרופות (כאן ההשפעה היא אינדיבידואלית)
- שתייה מופרזת של אלכוהול
כאמור, גם בהיעדרם של הגורמים שמנינו עשויים להופיע הסממנים המוכרים של ירידה בתפקוד הזיכרון. כאן מתייצבים לעזרתנו מימצאי המחקרים שהתרבו בשנים האחרונות, ואשר עקבו אחר יעילותן של שיטות שונות.
מה הוכח כיעיל וכמשפיע?
הימנעות מפעילות אוטומטית – כל מעשה שאנו עושים בהיסח הדעת (כלומר, חושבים באותו זמן על משהו אחר), יגרום לנו לשכוח ביתר קלות את עצם עשיית המעשה (כגון: האם כיבינו את האש או את האור, האם לקחנו אתנו את המפתחות או את הטלפון הנייד, האם נעלנו את הדלת, האם הגפנו את התריסים וכו').
השיטה היא "להציף" את המעשה לתודעה שלנו, וזאת במספר דרכים:
אמירה בקול רם (גם לעצמנו בלבד) שהמעשה נעשה, כגון:" נעלתי את הבית" או "כיביתי את האש", וכו'.
עשיית פעולה אחת באותו זמן. למשל: לא לעיין בעיתון תוך כדי שיחת טלפון, לא לשוחח בנושא חשוב כשהרדיו או הטלוויזיה פתוחים ברקע, לא לחשוב על משהו שקרה או עומד לקרות בזמן פעולה שהיא עצמה חשובה, או שחשוב לנו לזכור שעשינו אותה.
היעזרות בחוש המישוש. ברגע שחשנו את מגעו של המפתח בתוך כף ידנו, נזכור טוב יותר שלקחנו אותו, גם אם אחר-כך שמנו אותו בכיס או בארנק.
היעזרות באמצעים ועזרים – הטכניקה של רשימות תזכורת ומעקב מוכרת לרובנו גם מתקופת העבודה, ואף שהיינו אז בגיל צעיר יותר, לא חששנו להשתמש בהן.
ברור איפוא שבגיל המתקדם נדרש שימוש נרחב ותכוף יותר באמצעים ובעזרים כגון:
עריכת רשימות: רשימת קניות, סידורים, תרופות, פגישות, חוגים ואירועים, ימי הולדת וכו'. הרשימות יכולות להיות לפי נושאים, לפי חשיבות או לפי כל מפתח אחר הנוח למשתמש.
מקומות קבועים: מקומות קבועים ומוגדרים לחפצים חיוניים ושימושיים התגלו כאמצעי יעיל ופשוט להקלה על הזיכרון. כדאי לכן להנהיג מעין שיגרה בהנחתם של חפצים כגון: מפתחות, תרופות ומרשמיהן, משקפיים (תמיד עדיף שיהיה יותר מזוג אחד ובמקומות נפרדים), חשבונות לתשלום, הזמנות לאירועים, רשימת קניות וכו' וכו'.
תרגול ואימון: זכירת הפרטים השיגרתיים היא גם שאלה של תרגול ומיומנות. ככל שנאמן את עצמנו להשתמש בטכניקות שהוזכרו במאמר, וככל שניווכח שאכן הזיכרון שלנו "חוזר לעצמו", כך יגבר ביטחוננו העצמי ביכולתנו "לסמוך" על הזיכרון ועל האמצעים שפיתחנו כדי לסייע לו.
באותה מידה תפחתנה החרדות שמא נשכח דברים חשובים, או שחלילה ניראה על-ידי הסביבה כמי שתפקודו נפגע קשות.
ד. סיכום ותקווה
הרפואה המודרנית, שהאריכה את חיי האדם, שוקדת כיום על שיפור איכות חייו בגיל המבוגר. מחקרים רבים מתנהלים בכל רחבי העולם בשאלות תפקודו והתנהגותו של האדם בשנותיו המאוחרות.
דומה שההתקדמות הרבה שחלה בתחום הזיכרון, שהוא בין החשובים בקביעת איכות חיינו, יכולה להפיח תקווה רבה לעתיד, ולהגשים תפילות רבות שאנו נושאים גם בחיינו הצעירים יותר.
ה. אפילוג
"אדם חי בעולם שאותו הוא עושה לעצמו,
מן התאוות שבשרו מתאווה לעצמו
מן הנופים שבהם הוא ממתיק לעצמו
את הפחדים שבהם הוא מפחיד את עצמו
ומן האהבה שאותה הוא אוהב לעצמו.
ומן השנאה שאותה הוא שונא לעצמו
ובקיץ הוא יוצא אל מחוץ לעצמו
ובסתיו הוא חוזר חזרה לעצמו
ורואה מה עשה לעצמו
בקיץ ומה לא עשה לעצמו,
מבחין בין זה לזה ומבין לעצמו".
(נתן זך: "חוזרים אל עצמנו")
