דילמות, תקוות, היסוסים וחלומות
המעבר מהבית לבית אבות או דיור מוגן, הוא אחת החוויות היותר מורכבות לבני הגיל המבוגר. כמעט לעולם אין הדבר נעשה מתוך חדוה יתרה או בהתלהבות מיוחדת, אלא כתוצאה משורה של נסיבות המובילות אל ההחלטה, או שמציבים אותה כ"ברירת מחדל".
ניכר שוני מהותי באופן ראיית הנושא ע"י בני הגיל המבוגר המועמדים לעזוב את ביתם, ואופן ההתייחסות של הבנות והבנים, בני בדור השני.
המבוגרים נוטים לראות זאת כהודאה בעובדה שאכן הגיעו לתחנה כמעט אחרונה של חייהם, ובכל מקרה במתן פומבי לעובדה "גורלית" זו.
נוסף לכך עזיבת הבית אינה מצטיירת בעיניהם כמהלך טכני. כמעט ההיפך הוא הנכון. הבית מסמל בעיניהם חיים שלמים שהתנהלו בין כתליו, וחלקם בילו בו עשרות שנות חיים.
אוצר בלום ויקר של זכרונות אגור בחללים שבין קירות הבית, זכרונות של קולות, מראות, ריחות, אירועים.
כאן התנהלו חיי המין והאהבה שלהם, כאן נולדו ילדיהם, כאן שמחו ורבו, כאן חינכו והטיפו מוסר, כאן היו בשעתו אוטוריטה שאין עליה עוררין.
הם סוקרים בנוסטלגיה את הבית ושומעים את מחיאות הכפיים לבן הבכור שהחל לפתע ללכת, את אורותיהם של נרות החנוכה ואת ריח הסופגניות, את החרדה לבריאותה של הבת שמחלתה לוותה בחום גבוה, ואת ארון הבגדים המאכלס סיפורי מסיבות ונסיעות, נשפים וחתונות, חופשות קיץ ומטריות ישנות.
האם כל אלה יחלפו עתה ללא שוב? האם נגזר עליהם להתנתק בבת-אחת מכל מה שמסמל את חייהם עד כה?
ממה להיפרד? מה חייבים להשאיר מאחור? מה אפשר וצריך לקחת? מה עושים עם מה שאי אפשר לקחת? האם זורקים? למי נותנים? מי יהיה מוכן לקחת?
והתמונות-מה יהא עליהן? אלבומים ישנים עמוסי הררי תצלומים, מעטפות חומות ישנות שכרסן שמנה משפע התמונות שבתוכן. למי יש כח נפשי וסבלנות לשבת ולמיין את כל אלה?
ושם במקום החדש והלא מוכר, שאמור להחליף את "הבית" מי יודע איך ארגיש? האם אשתלב חברתית? האם אוכל לתכנן את חיי כרצוני?
הבנים והבנות, הנכדות והנכדים, האם יוסיפו לבוא ולבקר אותי באותה תדירות? ואולי יחושו שאין צורך יותר בנוכחותם וישאירו אותי לנפשי?
איך אוכל לארח אותם כפי שאהבתי? איך אוכל להכין למענם את המאכלים שכה אהבו? והעוגות והעוגיות של סבתא, גם עליהן נגזר להיעלם? …
הדור השני רואה את הנושא באור מציאותי ומפוכח יותר. ההיבט הרגשי אמנם אינו זר לו, אך משקלו קטן בהרבה מאשר אצל המבוגרים.
כאן משפיעים יותר שיקולים עניניים כגון מידת העצמאות של ההורה, מצב בריאותו, האפשרות להפחית במקצת את נטל הטיפול בו, ההשגחה הרפואית המובטחת לו, הפגת הבדידות שכה מעיקה עליו, האפשרות שישתלב בפעולות העשרה, בידור, פיתוח תחביב כלשהוא, אולי אפילו מסגרת התנדבותית שתמלא את חייו בתוכן חדש.
ומעל לכל אלה שאלת השאלות: לאן הולכים? איך בוחרים? עם מי מתייעצים? ממי רצוי ואפשר לקבל המלצות? האם הן אמינות? ומה שטוב לפלוני, האם הוא מתאים גם לאמי או לאבי?
ההיבט הכספי מהווה אף הוא גורם מכריע בסוגיה. כמה כסף דרוש כדי לממש את הרעיון? האם ההוצאה מוצדקת? איך תושפע רמת חייו של ההורה? למשך כמה זמן יספיק הכסף העומד לרשותו? מהן ההשלכות של הרכוש הכולל ומהן המשמעויות לגבי הירושה?
איך מונעים מההורה את התחושה שכאילו "רוצים להפטר" ממנו? איך להמשיך ולשמור על הקשר אתו ולעטוף אותו בכל החום והאהבה של המשפחה?
אכן שאלות כבדות, מעיקות, מסובכות, כמעט הרות גורל ובכל זאת מחייבות הכרעה, ולעיתים הכרעה מהירה. לעיתים נוצרים חילוקי דעות בין ההורה ובני הדור השני, ואז כיצד נוהגים? האם כופים עליו את ההחלטה, או שיש דרך לשכנע אותו שהדבר באמת לטובתו?
דומה שאין תשובות קלות ואין שני מקרים דומים.
למרות זאת קיימת מסגרת עקרונית של שיקולים ואמות מידה, שעל פיה ניתן לקבל החלטה שתהיה המתאימה ביותר לנתונים של המתלבטים.
על ההיבטים הללו של המעבר לדיור מוגן – במאמר נפרד.
